מי מאיתנו אינו מתגעגע אל ה"שנות טובות" ההן, שכיכבו בימי המנדט ובעשורים הראשונים של ימי המדינה. פעם, קצת מזמן, נהגנו לשלוח אגרות ברכה איש לרעהו בפרוס השנה החדשה. מדי שנה, בסוף הקיץ, היו הרחובות המרכזיים גדושים דוכני מכירה של אגרות ברכה לתקופת מכירה של כחודש לערך. לקראתה היו בעלי דוכני הרחוב נקבצים במחסני המפיצים כדי לבחור את "הדוגמאות" אותן קיוו למכור. ובעלי החנויות, בעיקר חנויות למכשירי כתיבה ועיתונים, זכו לביקור של סוכן מצויד באלבומי דוגמאות מהן בחרו את האגרות הרצויות בעיניהם. אנחנו הקונים, באנו ראינו וקנינו כדי לשלוח זה לזה ולקיים מצוות חג.
ה"שנות טובות" הציגו אמנות עממית במחיר עממי שניתן היה להשיגה בכל פינת רחוב, עובדה שתרמה לפופולאריות של המנהג ותחזקה את קיומו עשרות שנים. את האגרות קנו ושלחו כולם בלי הבדל של מקום גיאוגרפי, השכלה ומעמד חברתי. חייה של ה"שנה טובה" היו חיי שעה, בדוכן הממכר ובעת שליחתה וקבלתה. אך גם כך היו לציור והברכה המשובצים באיגרת חשיבות רבה מעצם תוכנם כביטוי למודלים ואידיאות ויזואליות שביטאו את החברה והוויתה. המוטיבים שבצבצו מעל גבי האגרות, הדרך בה צוירו והאיחולים המילוליים שנלוו להם - כל אלה יצרו תמונה של סמלים אהובים שהעבירו מסר צבעוני מובן ומקובל.
כרטיסי הברכה לשנה החדשה שימשו לאורך דורות כערוצי התקשורת הפופולאריים ביותר שביטאו, שיקפו ועיצבו את המיתוס, על סוגיו השונים, שדרכו חוותה החברה היהודית המודרנית והארצישראלית את משמעות קיומה. הד לערכים המוצהרים, התמות הלאומיות והמיתוסים המכוננים את החברה היהודית המודרנית והישראלית מוצגים בתערוכה "שנות הזהב" שתעלה בחודש ספטמבר במוזיאון העיר חיפה. התערוכה בוחנת את מנהג משלוח אגרות הברכה מתחילת המאה הקודמת ועד ימינו. הסקירה המקיפה מאפשרת לבחון את תקפותם של המיתוסים, אשר משתקפים באמצעות הסמלים שמופיעים על גבי אגרות הברכה, בתפקדם כסיפור של סדר חברתי פוליטי קיים בחברה היהודית המודרנית, בישוב הארצישראלי ובמדינת ישראל.
התערוכה מלווה בקטלוג נרחב הכולל מאמר מקיף של חוקר תרבות ופולקלור, ד"ר חיים גרוסמן וכן מבחר גדול של כרטיסי ברכה, אגרות, מסמכים, וחפצים מהאספנים חשובים בארץ במטרה לתעד תופעה חשובה בתולדות היצירה העממית - הפולקלורית וההווי הנלווה אליו.