בשנות החמישים פעלו בחיפה מספר צלמים מקצועיים, חלקם עבדו בשירותם של המוסדות המקומיים והגופים הממסדיים. כך, למשל, עמירם ערב ("מעבדת צילום סולל בונה") ומשה גרוס (סטודיו "קרן אור") תיעדו את התעשייה הענפה ואת הבנייה המסיבית של אותם ימים. לצדם פעלו צלמים שהיו אורחים לרגע בעיר ותיעדו במצלמותיהם את נופיה המיוחדים של העיר, כמו בוריס כרמי וזולטן קרוגר. בד בבד, באותן שנים החל להופיע צילום תיעודי ביקורתי שעקב אחר נושאים חברתיים ופוליטיים שנדחקו אז מן השיח הציבורי. תצלומים אלו פורסמו גם על דפי העיתונות. את הקו המובהק של הצילום התיעודי העיתונאי הוביל אוסקר טאובר, שצילם במשך עשרות שנים תחקירים פוטו־ז'ורנליסטיים בקרב הקהל בארץ, ובקרב אזרחי חיפה בפרט. כאחד מבכירי צלמי העיתונות בארץ בתקופתו, טאובר ראה את תפקידו לשמש שופר לאירועים בעיר, וכך הטביע את חותמו בתמונותיו, אשר פורסמו בארץ ובחו"ל.
טאובר נולד בשנת 1909 בעיר קריז'בצי שבקרואטיה. מגיל צעיר הצטרף לאגודת "מכבי זגרב", שם היה ספורטאי ואתלט ידוע. הוא למד בקרואטיה ובשוויץ בבתי ספר ללימודים גבוהים במקצועות מסחר ושפות. במקביל לכך הוא החל ללמוד צילום ופיתוח תמונות. במקצועו עבד כמתורגמן וכקצרן בחמש שפות: קרואטית, גרמנית, איטלקית, צרפתית ואנגלית.
במלחמת העולם השנייה, בתאריך 22.4.1941, נעצר טאובר על ידי הגסטפו, ולאחר ארבעה חודשים שוחרר לבסוף בעזרתה של חברתו לנקה־לאה (לבית פינצי), והשניים ברחו לסלובניה ושם התחתנו. משם ברחו לאיטליה להרים והצטרפו לפרטיזנים, ובמסגרת זו טאובר שימש איש קשר מול כוחות הברית לגבי הצנחה של ציוד וכוחות לוחמים. באפריל 1945 עלו השניים לישראל ונכלאו במחנה המעצר בעתלית. הם שוחררו על ידי אחיו של אוסקר, רוברט, שהיה נציג "קודאק" במזרח התיכון. לאחר שחרורם עברו בני הזוג לגור בפרדס חנה, שם טאובר החל לצלם את מחנות הבריטים וגויס לכוחות ה"הגנה" במוצבים צבאיים באזור קיבוץ עין שמר. הוא לחם ותיעד במצלמתו את הפעילות, וכן עסק בפיתוח של תצלומי אוויר במפקדה ביפו.
בשנת 1948 הגיע יחד עם רעייתו ובנו יוסף בן השנתיים לחיפה והחל לעבוד כצלם סטודיו. עבודתו כללה דיוקנאות ואירועים משפחתיים. דירתו בת שני החדרים ברחוב מוריה 27 שימשה בית מגורים, סטודיו ו"חדר חושך" לפיתוח תמונות. מתחילת 1950, שבה גם נולדה בתו דליה, החל לעבוד כצלם עיתונות רשמי עבור "העולם הזה", ירחון "לאישה", סוכנויות החוץ U.P ו-A.P, וכן עבד כצלם פרילנסר עבור כל מערכות העיתונים הארציים והמקומונים.
טאובר היה בעיקר צלם עיתונות וכיסה כל אירוע, בייחוד בחיפה והצפון, אך גם הגיע עד עזה, חברון, איסמעיליה וסואץ בעת מלחמת ההתשה בסיני. עבודתו כללה תחקירים פוטו־ז'ורנליסטיים חברתיים ופוליטיים לצד הזמנות מוסדיות, אירועים פוליטיים סמליים ואירועים שונים ומיוחדים עבור כל המוסדות בחיפה – בתחומי האקדמיה, הספורט, הפוליטיקה, הקולנוע, הספנות וחיי החברה והתרבות בעיר.
בין עבודותיו נמצאו תצלומים של אישי ציבור ידועים, של ראשי עיריית חיפה, של אנשי ממשל שונים ושל שחקני קולנוע. הוא תיעד אירועי ספורט למיניהם, הצגות תיאטרון, מעברות בחיפה ובסביבתה, הפגנות ונאומים פוליטיים, אירועים כגון תפיסת המשחתת המצרית "איברהים אל אוואל", ביקור נשיא מצרים סאדאת, פתיחת הכרמלית על ידי ראש ממשלת ישראל דוד בן גוריון, צילום הסרט "אקסודוס", וכן אירועים רשמיים בנמל חיפה, במגורות דגון, בטכניון ובאוניברסיטת חיפה.
אחד האירועים החשובים אשר זכו לתיעודו היה "מאורעות ואדי סליב". הוא צילם את ההתרחשויות מטווח אפס ברחובות חיפה בשנת 1959, וכן את המתרחש בבתי המשפט, בכלא, ובקרב ועדת החקירה. תצלומיו הבלעדיים כיסו את דפי "העולם הזה" ועיתוני ישראל. תמונות אלו מוצגות בתערוכה זו ומספרות את הסיפור באופן אותנטי ובכנוּת.
בגיל 83 טאובר עבר להתגורר בבית אבות בעיר, אך המשיך לצלם. הוא נפטר בשנת 2000 כאשר הותיר אחריו אלפי סרטי צילום המתארים את צמיחתה של מדינת ישראל בתמונות שחור־לבן ובצבע.