הפורצלן, סממן של תרבות חומרית אירופאית, יובא בעשורים לפני קום המדינה למרחב הביתי מתוך ניסיון לשמר ניחוחות של זמנים עברו. לאור הדרישה הגוברת לכלים שימושיים ולכלי נוי הוקמו בארץ מתחילת שנות השלושים מפעלים תעשייתיים, שרובם רוכזו ממפרץ חיפה ועד עכו. חיפה אף כונתה "בירת הקרמיקה". תערוכה זו מתמקדת בפורצלן כסמל סטטוס, כסממן של תרבות אירופית מיובאת, בזיקה למערכות כלי השולחן והבית של הפורצלן המקומי. באופן זה התערוכה מאפשרת התבוננות על מה שבדרך כלל הוא המובן מאליו ולכן אינו נושא לדיון -הרצון לחקות את הזהות האירופית-הגלותית בתרבות החומרית בישראל הים-תיכונית. במטרה לבחון את נוכחות העבר האירופי, התערוכה מקדישה מקום לעיסוק בנושא ביצירתם של אמנים עכשוויים מהארץ ומחו"ל.
אוסף פלה ונתן צלניק
הפורצלן, החומר האציל מבין החומרים הקֶרמיים והעמיד שבהם, שימש מזה דורות רבים לקישוט ולתצוגת ראווה בוויטרינות ובארונות תצוגה באוספים פרטים או במוזיאונים לאמנות בארץ ובעולם. בשנת 1987 הוצגו לראשונה במוזיאון חיפה למוזיקה ולאתנולוגיה פריטים מובחרים מהאוסף האנתולוגי של מוזיאוני חיפה: "אוסף פלה ונתן צלניק". האוסף נתרם בסוף שנות השמונים של המאה הקודמת על ידי צלניק, אספן יהודי ממוצא פולני, והורכב ממוצרי נוי ומוצרים בעלי ערך שימושי מתחילת המאה השמונה-עשרה ועד המאה העשרים. מוצרים אלו נוצרו במספר מפעלים עיקריים באירופה: מייסן, גרמניה; סיבר, צרפת; וינה, אוסטריה; דוצ'יה, איטליה.
אף כי האוסף לא ייצג את כל הסגנונות, התקופות והאתרים של ייצור הפורצלן באירופה, הוא ביטא במידה רבה את השינויים החברתיים והכלכליים שהתחוללו ביבשת זו. החיקויים והזיופים הרבים שנעשו בפורצלן של המאה התשע-עשרה והמאה העשרים היוו חלק מן הבעיות בקיטלוּג, בתיארוּך ובזיהוי האוסף בעת הצגתו. חשיפת האוסף לקהל בארץ שפכה אור על ההעדפות האמנותיות והאסתטיות של מעמד האצולה ומעמד הבורגנות באירופה במאות הקודמות. אולם ההחלטה להציג את האוסף במוזיאון האתנולוגי ולא במוזיאון לאמנות הסיטה את מיקומו מן הרצף ההיסטורי של האמנות והעיצוב האירופיים.
בנוף המוזיאונים הישראלי העכשווי הולכת וגדלה הקטגוריה של מוזיאונים אתנוגרפיים. כמעט כל קבוצה אתנית בישראל זוכה כיום לייצוג בדמות מוזיאון אתנוגרפי המוקדש לתרבותה הייחודית ולשימור מורשתה. האובייקטים המוצגים במוזיאונים אלו בסופו של דבר הותקו מהקשריהם ועוצבו במטרה לייצר נרטיב תרבותי מסוים. פנתיאון התצוגה של האמנות השימושית מוגדר, למשל, בהתייחס לתרבויות כמו "יבשת אפריקה, קהילות ישראל בתפוצות והתרבויות השוכנות בחיפה ובסביבותיה כגון הדרוזית, הצ'רקסית והערבית" (נינה בנצור, חיפה ואתריה, 1985).
הכנסת התרבות החומרית האירופית לתוך פנתיאון זה אוכפת עליו קנה מידה "אתני". במסגרת זו הפורצלן האירופי מוצג מחד גיסא כ"אקזוטי" ומאידך גיסא כ"אנכרוניסטי", כחסר רלוונטיות לדיון תרבותי בהווה. התערוכה הנוכחית מבקשת להציג קריאה מחודשת של "אוסף פלה ונתן צלניק" בהקשר של שיח מקומי, בניסיון לקרוא את כניסתו של הפורצלן למרחב המזרח תיכוני, בהיותו חלק ממכלול מובנה של דגמים וסממנים של תרבות אירופית שהוכנסו לטרירטוריה הביתית.