אדריכלות ערבית: חיפה (1930-1860)

התערוכה "אדריכלות ערבית: חיפה" מבקשת להאיר פרק בתולדות העיר שנעדר מרוב מחוזות הזיכרון – דיוקנה התרבותי של החברה הערבית בחיפה בראי האדריכלות. התערוכה נולדה, כנקודת מוצא, מתוך שוטטות מחוץ לכותלי מוזיאון העיר, בשכונות וברחובות הסובבים את המושבה הגרמנית. הצורות האדריכליות ועושר התרבות החומרית נבחנים מנקודת מבטן של שתי אוצרות שאינן ילידות העיר, בנות לתרבות הישראלית-יהודית, בעודן מביטות כתיירות בשפת המרחב של העיר הערבית ההיסטורית. 

חיפה, כמו ערים אחרות במזרח הים התיכון, ידעה תקופה של צמיחה מהירה ושגשוג כלכלי אחרי אמצע המאה התשע-עשרה, בהשפעת המהפכה התעשייתית והרפורמות שהנהיגה האימפריה העות'מאנית. הצמיחה נתנה את אותותיה בצורות הבנייה ועיצוב האדריכלי של בתי המגורים בחיפה. בתים אלה מעידים על פרק היסטורי חיוני בתולדות העיר ועל התרבות של החברה הערבית המקומית שבנתה אותם. רבים מהבניינים הצטיינו באיכות עיצובית מרשימה ובפרטים עשירים. מעבר לכך, יש להם ערך ארכיטקטוני מובהק. הם מייצגים את הגרסה המקומית של דפוסים וצורות בנייה שאפיינו את המודרניות העות'מאנית בלבנט כולובסוף המאה התשע-עשרה. תערוכה זו, יש לקוות, תתרום להכרה בחשיבותם של בתי חיפה הערבית במורשת הארכיטקטונית של העיר ותעודד את שימורם של הבתים ששרדו.

הצלם, בועז רפאלי אשר מציג חלק מעבודותיו בתערוכה, מתאר בסרטון הבא כיצד נוצרים הצילומים שלו ומה בדיוק הוא עושה בשביל לתעד חלק מהמבנים המיוחדים הקיימים בחיפה.

המסגרת ההיסטורית

ראשיתה של חיפה המודרנית היא בשנת 1761, בעת שהועתקה העיר ממקומה הקדום, סמוך לשכונת בת-גלים של היום, ונוסדה מחדש בשטח הצר שבין מורדות הכרמל וחוף הים. השליט הבדואי, שיח' ד'אהר אל-עומר אל-זידאני – מושל מחוז נרחב בין עכו, חיפה וטבריה – בנה עבור העיר החדשה מתחם מלבני מוקף חומותובה שני שערים. דרכם חצתה דרך הים את העיר – האחד במערב ופניו אל דרך יפו, והשני במזרח ופניו אל עכו.

עד אמצע המאה התשע-עשרה חיפה התקיימה בתוך חומות העיר של ד'אהר אל-עומר. המרכז המסחרי פעל בתוך חומותיה, באזור שהשתרע ממסגד אל-ג'רינה ומזרחה לכיוון הנמל ובית הממשלה (הסראיא). מסגד אל-ג'רינה (מוּכר היום בשם המסגד הגדול) עמד במרכז חיי העיר מאז הקמתו ב-1775 ומולו הוקם השוק הפתוח (ג'רינה). רובע מוסלמי התפתח במחצית המזרחית של העיר (אל-חארה אלשרקיה), ואילו בצד מערב התפתח רובע נוצרי (אל-חארה אלע'רביה). במהלך השנים גדל ריכוז האוכלוסייה הנוצרית בשכונה המערבית, ובה נבנו כנסיות עבור העדות הנוצריות השונות – אזור שאף היה מוּכר בשם שכונת הכנסיות (חארת אל-כנאיס). באזור הרובע המוסלמי ישב מיעוט של יהודים עות'מאנים, ועם צמיחתו כוּנה הרובע היהודי (חארת אל-יהוד).

המאה התשע-עשרה הייתה תקופה של שינוי מעמיק בכל רחבי האימפריה העות'מאנית. חדירת המהפכה התעשייתית מארצות המערב והרפורמות שהנהיג השלטון העות'מאני חוללו תמורות כלכליות, חברתיות ותרבותיות. חיפה יצאה נשכרת מן התמורות הללו, והשגשוג הכלכלי הביא להתפשטותה אל מעבר לחומות הישנות אחרי 1850 לערך. המיעוטים האירופיים שהתבססו בה, לצד האוכלוסייה המקומית, העשירו את אופייה הקוסמופוליטי כעיר נמל. בשנותיה האחרונות של המאה התשע-עשרה הפכה חיפה למרכז הסחר הייצוא של צפון פלסטין/ארץ ישראל והחוראן (דרום סוריה) בשל הנמל שפעל בה. מעמדה כמרכז סחר ימי ויבשתי התבסס בעקבות חיבור מסילת הרכבת החיג'אזית בשנת 1905 עם דרעא ודמשק. התפתחותה עודדה משפחות של סוחרים ותיקים מערים אחרות בארץ, מסוריה ומלבנון לעבור אליה. גם חקלאים מכל אזור הצפון היגרו אליה והחלו לעסוק במסחר. אוכלוסייתה של חיפה, שמנתה כ-1,000 נפשות בשנת 1800, גדלה פי שישה עד 1880, וערב מלחמת העולם הראשונה הגיעה ל-22,000 נפשות – תקופה שבה הפכה לעיר מסחר משגשגת.

שגשוגה של העיר השתקף, כביטוי מובהק, בצורות הבנייה, במרכיביה ובעיטוריה האדריכליים ובהופעתם של טיפוסי בניין חדשים.הסגנון האדריכלי שאפיין את הבנייה החדשה היה עשיר בפרטים ובעיטורים. סגנון זה התאפיין בעבודות של אמני בנייה מקצועיים: סתתי אבן, נפחים וחרשי ברזל, נגרים וחרשי עץ, ציירי תקרות וצַבָּעים, אשר השלימו זה את זה ויצרו שפה אדריכלית פרטיקולרית. הבתים המפוארים שהופיעו בתוך הרקמה האורבנית המוקדמת, ואחר כך, מחוץ לתחום החומות, ייצגו את התמורות החדשות של המאה התשע-עשרה. אלו שבנו אותם היו בני מעמד חדש של בורגנות עירונית שהתהווה בעקבות ההזדמנויות הכלכליות החדשות במסחר ובעסקי נדלן, עקב הרפורמות האדמיניסטרטיביות העות'מאניות (תנט'ימאת). הם ייצגו אורח חיים חדש של פתיחות תרבותית ועשו שימוש בחומרי בנייה ובאביזרים מיובאים: רהיטים מערביים, רעפים ממרסיי לבניית גגות משופעים, קורות עץ מאנטוליה, לוחות שיש ממרמרה, זכוכית מגרמניה ובריטניה ומגוון אביזרי נגרות מביירות.

מסורת הבנייה שאפיינה את העשורים האחרונים של האימפריה העות'מאנית הוסיפה להתקיים ולהתפתח גם בשנות העשרים בתקופת השלטון הבריטי. חדירתם של חומרי בנייה חדשים (הבטון המזוין) וקליטתו של טעם ארכיטקטוני חדש (התנועה המודרנית בארכיטקטורה) אחרי 1930 לערך הביאו להתפוגגות המסורת האדריכלות המודרנית העות'מאנית. מלחמת 1948 ו"מבצע שקמונה"– המבצע הצבאי להריסת העיר העתיקה בחיפה עם תם הקרבות על העיר באפריל  1948 – מחקו חלק ניכר מן המורשת הזו. הריסת העיר ההיסטורית גדעה את רציפוּתה האורבנית וניתקה את מערך השכונות הערביות. מאז, הבלאי המתמיד ופיתוח העיר בשנים האחרונות צמצמו עוד את שרידיה.

עדויות לבתי המאה התשע-עשר מצויות בשאריות הבינוי שנותרו עדיין בשכונת ואדי אל-צליב (ואדי סאליב) ולאורכה של העיר התחתית עד חוף שקמונה. דוגמאות מאוחרות יותר לסגנונות הבנייה, משלהי התקופה העות'מאנית ומתחילת השלטון הבריטי, מצויות במעלה ואדי ניסנס ועל קו התפר בין חיפה הערבית לבין שכונות היהודיות בשולי הדר הכרמל. כמו כן, דוגמאות אחדות מצויות גם על רכס הכרמל.

תערוכה זו משקפת מגוון התייחסויות להיסטוריה מורכבת ומרובדת זו, כפי שהיא ניכרת בנופיה של העיר – בבתיה העומדים ובחורבותיה. בתערוכה מוצגים פריטים המנציחים את צורותיהם, את עברם ואת גורלם של הבתים באופנים שונים: שרידים ממשיים, עבודות תיעוד ארכיטקטוני-מחקרי, יצירות אמנות ועוד. באופן זה התערוכה משרטטת פרופיל חלקי של החברה הערבית החיפאית ומשקפת עד כמה האדריכלות הערבית שנותרה במרחב זה אינה רק מקום פיזי; היא נושמת, מספרת סיפורים ויוצרת נרטיבים; היא משפיעה על הסובבים אותה ומושפעת מהם, עד שלא ניתן עוד להתעלם מנוכחותה במרחב ומחשיבותה ההיסטורית עבור העיר.

קרן בן הלל ועינבר דרור לקס

אוצרות

למידע על הדרכות בתערוכה לחץ כאן