החממה לאמנות מקום: מאיה גרצפלד: עמל כפיים

מאיה גרצפלד: עמל כפיים

במסגרת תוכנית חילופי סטודנטים בבצלאל, הגיעה מאיה גרצפלד מגרמניה לישראל. בירושלים הכירה את בן-זוגה, ויחד החליטו להקים משפחה בחיפה. בתקופת הקורונה מצאה עצמה גרצפלד עם תינוק קטן, בארץ חדשה ושפה זרה. במגבלות היציאה מהבית ברדיוס של 500 מטר, בגינה ציבורית ליד ביתה, פגשה כמה מטפלות שהיו לה לקהילה. המטפלות – נשים מבוגרות בנות חמישים עד שבעים – מתפרנסות מטיפול בילדי אחרים שמצבם הכלכלי מאפשר להם לשלם על כך. לא במקרה פגשה אותן מאיה בגינה ציבורית באזור הכרמל בחיפה, שדירוגו הסוציו-אקונומי גבוה. נשים אלה, שהגיעו לארץ ממקומות שונים, נושאות איתן תרבויות ושפות אחרות, והגינה הציבורית היתה להן למקום מפגש ומכנה משותף עם מי שכמותן מתפרנסות מטיפול בילדים שאינם ילדיהן. במסגרת זו מצאה לעצמה גרצפלד מקום בטוח בתהליך היותה לאֵם.

במהלך השהות בגינה החליפה גרצפלד תפקידים: לעתים היתה צופה מהצד – ישבה על ספסל וצפתה במטפלות ובעיסוקיהן – ולעתים לקחה חלק פעיל יותר ביחסי הגומלין עם המטפלות. בגינה, שבה נכחו רק נשים, החלו לעלות שאלות הנוגעות לשילוב תרבויות, מעמד סוציו-אקונומי, יחסי כוחות בחברה הישראלית, פוליטיקה, משפחתיות ועוד. שגרת היומיום של דאגה וטיפול קיבלה בגינה הקשר נוסף, פונקציונלי יותר, של אפשרות לצאת מהבית חרף מגבלות הקורונה ולהרוויח כסף.  

על בסיס זה יזמה גרצפלד עבודה משותפת לה ולמטפלות: היא צילמה אותן מבצעות פעולות יומיומיות כמו החלפת חיתול, הקליטה אותן שרות שירי ערש, וביקשה מהן לתעד את הגינה הציבורית מנקודת מבטן. השפה היתה לנושא מרכזי בעבודה: היא נותנת ביטוי לזהויות שונות ומגוונות, מעידה על מידת ההתערות במקום, ומסמנת שמירה על שורשים תרבותיים מארצות המוצא. התערוכה מייצגת קהילה שנוצרה בנסיבות ייחודיות, ברגע של מצוקה עולמית ומקומית. בסיטואציה זו, ומנקודת מבט פמיניסטית, מצליחה גרצפלד לבחון את עמדתן ומעמדן של נשים הנתונות בעולמות הטיפול והדאגה.

אוצרת: יפעת אשכנזי

החממה לאמנות מקום נתמכה על־ידי מועצת הפיס לתרבות ואמנות